אתם מכירים את המחשבות האלה שנשארים אתנו מאז שהיינו ילדים?
אחת המחשבות שנשארה אצלי ממש מילדות היא המחשבה המצחיקה שאני רוצה להיות כמו הנשים האלה שיש להן את הריח המיוחד והקבוע שלהן ושבתיק שלהן יש סדר מופתי וגם שיש בתיק הזה את כל מה שהן צריכות כל הזמן...הן כאלה שתמיד שולפות ממחטה נקייה ומגוהצת מהתיק, ואם יש למישהו כאב איפשהו בגוף יש להן בדיוק את הדבר המתאים לכך... ואולי במעמקי התיק הזה יש גם שקית ניילון מהודרת ברוכסן ששומרת על סנדוויץ' בריא וירקות טריים...
מה שנקרא בול אני!!!

במהלך השנים השתתפתי בלא מעט ראיונות קבלה ללימודים; חלקם היו יבשים ומעצבנים וחלקם הצליחו ללחוץ לי יפה על כל מיני כפתורים אבל "ראיון שפיכת-התיק" היה אחד, יחיד ומיוחד זה שהתעלה מעל כולם: 

ישבנו במעגל קטן כ-10 מועמדים ללימודי תואר בתחום טיפולי ומנחה הקבוצה שעוד לפני שאמר שלום ואיך קוראים לו ביקש מכולנו לרוקן את כל תכולת התיק שלנו במרכז המעגל...התגובה הראשונית הפנימית שלי שלפה מתוכי ילדת שכונה לא מוכרת והייתה בסגנון של "קודם אתה ואני ממש אחריך"...

בשלב השני יכולתי לשמוע את הקולות המסרבים של האחרים שדיברו על החדירה לפרטיות ולבסוף את הצלחתי לשים לב להתקפלות של המנחה שהפעם הציע במתינות לבחור חפץ אחד שכל אחד מאתנו מסכים לעירום מהתיק שלו...(ועדין לא אמר את שמו). לאט לאט החפצים החלו לצוץ מהתיקים; היה שם נרתיק למשקפי קריאה, תיק איפור, מפתחות של אוטו, ארנק, מראה, הופיע גם פנקס עם עט אסוף בגומייה, מחברת, טופס חשבון חשמל שלא שולם, קלמר, ושקיק בד צבעוני עם זרעי לבנדר...קיוויתי שלא באמת נצטרך לדבר על התיק שלנו כי להזכירכם התיק שלי לא התקרב לזו שרציתי להיות כמוה...אבל זהו שזה היה בדיוק המקום שאליו זה הוביל ואני כמו כולם מצאתי את עצמי מספרת על שקיק הלבנדר שלי סיפור שדי רקם את מי שאני כן ולא את אותה בעלת תיק נכספת שאני לא-
אז מה בתוכנו מאפשר לנו להיפרד מזאת שהיינו רוצים להיות ולהתחבר לרצון שלהיות איך ומי שאנחנו באמת? מה מצליח לייצב את תחושת הזהות שלנו? אולי ההכרה שזהות זה לא דבר קבוע אלא משהו אורגני שמשתנה ומתפתח יחד אתנו?...כן, יופי אבל איך מגיעים לזה אתם שואלים? 
אז ככה:
שמים בתיק את כל הדברים שלכם כולל מחברת ועט אסופים בגומייה ובאים כדי להקשיב למילים שלכם נאמרות על ידי אחרים...

​

הנחיית קבוצות, מנחה קבוצות, וינגייט,  מדיטציה, בודהיזם, התפתחות אישית