"כדי להיטיב להביט אנו זקוקים...לכל דמעותינו" (ז'ורז' דידי הוברמן)

 

לא מעט נאמר על 'המטפל הפצוע', מונח שיונג הנכיח במרחב הטיפולי בזיקה לכירון- הקנטאור בן האלמוות מהמיתולוגיה היוונית (שלימד את אסקלפיוס – אל הרפואה את אומנות המרפא) ולשמאן המסורתי: שתי דמויות שפצעיהן מקנים להם ידע, תבונה ורגישות המאפשרת להם להכיר ולטפל בפצעים של אלו הפונים אליהם. כאמור, המונח שגור על שפתינו המטפלים, עד כי הפך למטבע לשון ולעיתים נדמה שמשהו מהמהות החיה, מנוכחות הפצע, נעלם או ירד למסתור.

עבורי המונח 'פצע' מהדהד רקמה פתוחה – במובן זה פצעו הפרטי של המטפל מחברו אל פתחי הנפש החיה והסובלת; בדומה לאל הרמס- שליח האלים, המגשר בין עליונים ובין תחתונים, בין האולימפוס ופסגות הרוח, לבין העמקים, צמתי הדרכים והשווקים. היכן שנפש נבנית, ניצב המטפל על הפתחים ובמעברים נפתלים שבין עולמות וממדים: בין רוח- גוף -ונפש, בין תודעת ה 'אני' ל- 'לא מודע' הצילי הפרטי והקולקטיבי. לשם ובחזרה הוא ילווה במסירות את הנפש הדואבת הפונה אליו לעזרה ולהדרכה במסעה אל השאול, אל הלא נודע, אל עצמה מבעד מחוזות עלומים.

לצורך כך, על המטפל להיות בקשר עם פצעו השותת מבפנים, להכיר את קומות הנפש והרוח, את יערות העד על יצורי הפרא והחיים הנסתרים המאכלסים אותם, כמו גם את העולם הכתוני- בעומק האדמה שמתחת לקליפת החיים השגורה והנורמטיבית; ממלכתם של האדס, פרספונה והקטה אלי השאול, משכנם של רוחות רפאים, רוחות האבות וחוכמת המעמקים. במובן זה, יש בו, במטפל הפצוע, קורטוב או יותר של שגעון, יגון ואקסטזה הרוחשים במעמקיו ומיילדים בו חוכמה אפלה, חוכמת מעמקים של מי שביקר שם, התפרק, נאסף וחזר כדי להעיד ולהאיר את הדרך לאחרים; זאת כחלק מהסגולה והבערה האין סופית, המחיר שהוא משלם על מתת פצעו הארכיטיפי.

ברקע הדברים, עולים בי מדברי הרקליטוס מאפסוס בן המאה ה-6 לפנה"ס שטען: שהאדס- אל השאול ודיוניסוס- אל היין והאקסטזה דומים, לא משנה כמה משתגעים בטקסים הבאכיים. (הילמן, 1979, עמ' 44-45). בנוסף, עולות בי מילותיו של אייגן, שכתב כהמשך לויניקוט על שגעון מיטיב: על כך שמקצב מסוים של טבילה בשיגעון נדרש לשם השפיות, ועל קשר אפשרי ונסתר שבין מגע עם החלק המשוגע בנפש, לבין ליבת העצמי הקדוש והלא מתקשר שאסור לחללה ( 2019, עמ' 239-243). ובהקבלה יונגיאנית, על קשר שבין היסוד הפצוע בנפש לבין יסוד מרפא, הופעת המטפל הפנימי הבוקע מהעצמי- self.

 

קלאריסה פינקולה אסטס, בספרה 'רצות עם זאבים', מזכירה לנו סיפור מהמיתולוגיה היוונית, אודות פילוקטטס, שירש את קשת הפלאים של הרקולס. לאחר שנפצע בקרב בכף רגלו, פצעו סרב להעלות ארוכה ונדף ממנו ריח צחנה איום כל כך, עד שאיש לא העז להתקרב אליו ורעיו נטשוהו על האי למנוס. באחת הגרסאות לסיפור, מסופר על צעיר שעלה בגורל ונשלח בעל כורחו על ידי הלוחמים לגנוב את קשתו המופלאה של פילוקטטס. כשהתקרב לפלוקטטס, האיר לפתע הירח את פניהם של הגוסס והצעיר, או אז פניו החומלות של הצעיר העלו דמעות מרפאות  בעיני פילוקטטס. הצעיר ניקה את פצעו, חבשו, טפל בו ולקחו לטרויה, שם המשיך לרפאו אסקלפיוס, אל הרפואה (1997, עמ' 144-145).

 

הסיפור, מזכיר לנו שכל מטופל שמתדפק על דלתות הקליניקה, המקיש על שערי הנפש ומבקש "הכניסני פנימה", מעורר לחיים את הולם לב פצעו הקדמון של המטפל ועמו את טעם הכאב, האימה, כמו גם תקוות החיים האצורה שם; שכן, כדברי מרי לואיז פון פרנץ, "אם אדם חודר אל עמקי האימה הגלומה באפלה ההרסנית של טבעו שלו, ואל משאלת המוות המקננת בו, תגיב תשוקת החיים תגובת נגד... ההיחשפות להרס והשאיפה לחיים קשורות זו לזו באורח הדוק מאוד" (2005, עמ' 164).

העובדה שפילוקטטס  גיבור החיל, שירש את קשת הפלאים וחיציו הרעילים של הרקולס, באמצעותם הרג ופצע רבים בשדה הקרב –  פצעים שאין  להם מרפא – בסופו של דבר נפצע בעצמו בפצע חשוך מרפא, כמו מבקשת להעיד על הזיקה הסמויה שבין תוקפנותו של אדם המושלכת ופוצעת את האחר, לבין פצעו הקדמון.

סיפורו של פילוקטטס מהווה תזכורת לכך שבסופו של דבר, רק מתוך מגע חומל של אדם עם פצעו המצחין, יכולות לבקוע ממעמקים דמעותיו האצורות המחוללות בו מרפא. אולם הסיפור גם מזכיר לנו שסוגר ליבו של הלוחם הגוסס נפתח מתוך ומבעד מבטו החומל של הצעיר, שהגיע כגנב והפך למטפל; שהיה מסוגל לשאת, בהעברה הנגדית, לא רק את צחנת פצעו של פילוקטטס, אלא גם את פצעו המרעיל שלו עצמו (Ogden, 1991, p. 361).  ואולי היה זה  פילוקטטס עצמו שמעומק סבלו ראה לפתע באור הירח את פצעו הנסתר של הצעיר הרוכן מעליו, מראה שטלטל וסדק את מעטפת הבדידות והסבל שנשא לבדו באי למנוס במשך שנים רבות ופתח את סוגר לבבו ואת שער דמעותיו.

כך, בסופו של יום, הצעיר שבא לגנוב קשת פלאים, מוצא עצמו חובש את פצעו של הזולת, באורו הרפלקטיבי, הנוגה של ירח; השלישי המפציע מבין חשכת ענן ומאיר את זיקת המפגש פנים לפנים של שניים הנודעים זה בזה בעומק סבלם, חמלתם ודמעותיהם.

​

​

מקורות

אייגן, מ' (2019). הזנה רעילה. ירושלים: כרמל.

פינקולה אסטס, ק' (1997). רצות עם זאבים. ארכיטיפ האשה הפראית- מיתוסים וסיפורים. ת"א: מודן.

פון פראנץ מ, ל' (2005). הנשי באגדות. ר"ג: הקבוץ המאוחד.

 Hillman, J. (1979). The Dream and the Underworld. New York: Harper Perennial.

 (1991) An interview with Thomas Ogden, Psychoanalytic Dialogues, 1:3, 361-376.

​