מבעד לקורי הקורונה
היציאה מבטן הלוויתן: על הבלעות, שבר, והגחה אל עולם מחדש
"ה/
יוֹם אֶחָד עוֹלָמוֹ עָמַד. לֹא זָע.
שֶׁקֶט עָמַד בֵּין מִטָּה לְתִקְרָה.
הוּא הוֹרִיד רַגְלָיו לָרִצְפָּה. הִיא הייתה יְבֵשָׁה.
הֶנְרִי הִבִּיט בּוֹ מֻפְתָּע,
בָּרָק גָּדוֹל הִבְלִיחַ בַּתִּקְרָה
הוא עוֹד הִסְפִּיק לִרְאוֹת אֶת קִירוֹת הַמְּעָרָה,
את הֶנְרִי,
וְיוֹתֵר לֹא רָאָה.
לְעֵינַי הָעוֹמְדִים עַל הַחוֹף
מִתּוֹךְ לוויתן הִתְעוֹפְפָה לָהּ
יוֹנָה "
מתוך "בבטן הלוויתן" מאת רוית ליכטנברג יקותיאל
(מאי 2020)
בפוסט הקודם צללנו אל בטן הלוויתן ועסקנו בתכלית שהייתנוּ בו. תהינו האם סכנת ההיבלעות האוקיאנית והחתירה לאוטונומיה ומובְחנוּת עצמית עוררה אותנו אל אותו מרכז שנזנח בתוכנו ואם כך, כיצד ההתעוררות הזו יכולה להוביל אותנו חזרה את המקור להיותנו, אל היעוד שבחרנו לעצמינו עוד לפני שנולדנו. אלו היו המחשבות והשאלות הראשוניות שעלו בהשראת שירה של המשוררת רוית ליכטנברג יקותיאל 'בבטן הלוויתן'.
היום, אעסוק ברבדים שצפו ממעמקים נוספים של השיר ומציעים שפע של התבוננויות נוספות על האדם, הזמן, והמרחב בתקופה שבה כל העולם כולו, ואנחנו בתוכו, כורעים תחת איומו של חיידק עלום הזורח עלינו ממזרח.
בתור התחלה, נשים לב שהשיר מתחיל ומתקיים ברובו, עד לשורות האחרונות, בתוך מי האוקיאנוס. הדבר ברור לא רק מתוך ״הסיפור״ שעל פני השטח (הפשט) אלא גם, ובעיקר, מתוך תנועת השיר שכמו כופה עלינו להביט בעת ובעונה אחת על מרחבים שונים המתחוללים האחד בתוך השני ומגולמים בתוך האדם, בטן הלוויתן, הלוויתן עצמו, הים, וכו'. התחוללות זו מושכת אותנו להצצה חדה ועזה על הווייתם של האדם והחברה כשהם נתונים לחסדיהם של הכוחות המיתיים הבלתי מובחנים הרובצים בהווייתנו.
הבית האחרון של השיר מסמן את רגע השיא של המשבר. במותו של הלוויתן מתנפץ היכל הבידוד- ובו בזמן, בחפיפה משולמת, אנו רואים לא רק את רגע ההתנפצות אלא גם את הרגע שלאחריו - הרגע בו העולם שמחוץ לליוויתן נראה ואוסף את מבטו של הקורא משלל העולמות המעורבבים שבנה לעצמו בתוך בטן הלוויתן אל תמונת עולם הממקמת ומנכיחה את מיקומם, ומאכלסת מחדש, את יצורי העולם החיים והמתים; והנה, אנשים עומדים על חוף, לוויתן במי אוקיאנוס ויונה ומעופה באוויר. משהו כמו חוזר אל ככותו.
יחד עם ככות יצורי העולם, התמונה גם לא מוותרת על הנכחת המשבר כמשבר כפול הרומז על סוף העולם כפי שהכרנו אותו ברמה האישית והקולקטיבית. כל זה מתאפשר מבעד לשני מיתוסים שגם הם בלועים האחד בתוך השני; סיפור המבול שבתומו היונה נשלחת על ידי נח למצוא פיסת קרקע יבשה, וסיפורו של יונה הנביא שהבריחה מייעודו ומאלוהיו מובילה אותו להיבלעות בבטנו של הלוויתן.
המרתק הוא שסיפור המבול מופיע כולו בתוך מילה אחת: "יונה", המילה האחרונה של השיר שהיא גם רגע התעופפותה של יונה מתוך בטן הלוויתן. מעוף זה מתאפשר, קם לחיים, רק עם מותו של הלוויתן שבעצמו היה מיכל, רחם, תיבה סגורה ומבודדת שרק המוות פער בה פתח ליציאה; מעוף שמתאפשר רק כי הוא משתקף לעיניהם של עדים העומדים על החוף.
במילים נוספות, המשוררת כמו אומרת לנו ׳הנה, זה הוא רגע של יקיצה. רגע של מעוף ושחרור יונת-הנשמה מההיבלעות הגורלית, התלותית, חסרת התקווה בהווייה הבלתי מובחנת של האדם בבטנו שלו.
עוד אוסיף ואומר, כי נדמה שהשיר, כמו שני המיתוסים, מספר על עולם שבו הגיבורים הם כוחות- הגברי, ורגע הגחתה של היונה אל האוויר הוא אולי הרגע היחיד בו נגלית בפנינו מהסתתרותה התנועה הבליסטית וכוח-הפרייתה-הרוחנית הצפוּנים באם הגדולה, שכמו יוצאת עתה להגן על עצמה מפני כוחות ההרס הטמונים בתרדמת תודעתו של האדם.
יתכן שבדברים שלי כאן יש הזמנה למחשבה שייתכנות היציאה מהמשבר מתחוללת אך ורק כאשר מבט קולקטיבי, קבוצתי צופה ברגע של צלילות תודעתית נטולת גינונים ורואה בבת אחת איך הפנים והחוץ נראים כאשר אין יותר היאחזות והזדהות איתם. זהו רגע טהור בו מתקיימת ההגחה מהשבר, והעולם כמו מתחדש לפעום, מבטו מתרחב אל הרגע הזה של 'אחרי המבול'.
מופע הציפור הקטנה כמו מסמן את נחישות התודעה האנושית בחיפושיה אחר תיקון וסדר קיומי-מותאם למציאות המרובדת אליה אנחנו שבים.
מוזמנים לבוא ללמוד איתנו- הנחיית קבוצות המרכז הישראלי להנחייה אינטגרטיבית בקבוצות.