היציאה לחיים מקצועיים אוטונומיים בשדות הטיפול וההנחיה להערכתי היא יציאה לאמיצים. אמיצים עבורי הם אנשים הלוקחים על עצמם אחריות על הדבר שממנו הם הכי פוחדים. כל אחד מאתנו פוחד ממשהו קצת אחר ובמנעד אחר של עוצמות אבל אולי מה שמשותף לכולנו זה איפשהו הפחד בסביבות ה-"אני לא מספיק"; לא מספיק חכמה, לא מספיק יודע את הפרקטיקה, אין לי ניסיון מספיק, אין לי מספיק יכולות להכיל קטסטרופות של עצמי אז עוד את של האחרים...וכו'.
 

אבל ברגע הזה שאנחנו יוצאים אל השדות החדשים האלה לעיתים מה שאנחנו שוכחים לקחת אתנו לדרך הוא הזיכרון של "בעבור מה בכלל רציתי להיות מטפל או מנחה מלכתחילה?"... מה הביא אותי בכלל לפסוע בשבילים המורכבים האלה?
אולי אם לרגע נצליח לאחוז שוב בחזון שאתו ובעזרתו יצאנו אל עבר ההכשרה שלנו נוכל גם לזכות ולקבל הדרכה מטיבה שתעזור לנו להיאסף אל היצירה הזו שנקראת טיפול והנחיה.
 

כשאנחנו חדשים במקצוע חוויית ההדרכה יכולה להיות מלחיצה לפחות כמו הובלה של הנחיית קבוצות או טיפול ראשוניים. נדמה לנו שהמדריך או המדריכה יודעים כבר את כל התשובות לסוגיות שלנו והם פשוט מחכים שאנחנו נדע את התשובות בעצמינו ואנחנו שם רק כדי שנדקלם להם אותן ללא היסוס.

כשאנחנו חדשים נדמה לנו שההדרכה היא מעמד של אין ברירה, אז אנחנו באים פשוט לספוג, ורק שנעבור את זה כבר; נעמוד עם הגב לקיר והאחרים פשוט יזרקו לעברינו 'אבנים' מהן לא נוכל להתגונן...העיקר שיגמר כבר.
 

אז זהו, שלא! זה לא חייב להרגיש כך;
 

מה קורה בעצם במרחב הזה של ההדרכה?
לדעתי נרקמת שם אומנות של היזכרות שהיא אינה תהליך מכני של העתקת דברי המונחים\מטופלים למכלים קוגניטיביים ממוחזרים.  כל מעשה ההיזכרות הוא סיפור הרואי של הימצאות בריבוי ממדים.

רוי שייפר כתב: "כל מעשה של היזכרות הוא פעולה יצירתית של הזוכר", לכן כמו בכל יצירה יש בהיזכרות הזו חלקים השייכים לעולמם הפנימי של כל המעורבים בדבר. כלומר, המנחה, המדריכה והמונחים כולנו שותפים ליצירתו של סיפור, להבניה מחדש של פרטי חיים שהמודרך מחבר מתוך תודעתו(הגדולה יותר ממודעותו הקונקרטית).(ר.אלפנדרי, לכתוב או לא לכתוב-זו השאלה.2016)

עצם הכניסה לטמנוס כדי להיות בהוויית ההדרכה מזמינה למעשה- אומנותי היוצר סיפור; סיפור של מקרה, או סוגיה שהיא בעת ובעונה אחת דמיונית אך גם לגמרי אמתית כי היא מורכבת ממארג עשיר של איכויות חיים ואסוציאציות ביוגרפיות המגיעות אל הטמנוס עם מארחיהן: המדריכה והמנחה. אז הטמנוס או מרחב ההדרכה בעצם מארח מספר קצת יותר גדול של איכויות מאשר מספר האנשים שהגיעו להדרכה.

​

אז מה אמיתי תשאלו? הכל, הסיפור, מעשה-ההיזכרות שלמעשה מתאר את המרחב המתהווה והקבוע הטיפולי שבו אנחנו עובדים ואת המרחב הפנימי שבו אנחנו נהיים לאותם מטפלים או מנחים אותם חלמנו להיות עוד לפני שהכול קרה. בהדרכה אנחנו מתקיימים בין המציאות הממשית החיצונית לבין המציאות הפנימית.

​

אחד הדברים שקורים לעיתים קרובות בהיכל ההדרכה היא החוויה שהגעתי עם סוגיה להדרכה ויצאתי ממנה נרגשת כי קרה בו מפגש עם חלקים שאבדו לי מתישהו. חלקים שהשארתי אצל אחרים. וכל זה קרה כשסיפרתי את הסיפור של מה קרה לי תוך כדי טיפול או הנחייה ופחות סביב מי אמר למי ובאיזה עניין; כי, המי אמר למי ובאיזה ענין הוא התוצאה של משהו ולא הדבר עצמו, הוא קצה החוט שיוביל אותנו אל פקעת אורגנית הטמונה עמוק בקרקע הווייתנו.

 

אז כן, בהדרכות שלנו אפשר לשמוע המון אסוציאציות ודימויים לצד חשיבה אנליטית בהירה. נדמה לי שאחד מהסעיפים המרכזיים בחוזה ההתקשרות שלי עם מודרכים הוא הסעיף המורה לי להחזיק בדימויים האלה את כל הזמן שחיותם נדרשת למעשה האומנות הטיפולי.

 

יונג כתב שכל זמן שהדימוי הוא דבר חי הוא מהווה ביטוי למשהו שלא ניתן לתאר ולאפיין אותו טוב יותר בדרך אחרת והוסיף ואמר:

"The symbol is alive only so long as it is pregnant with meaning. But once its meaning has been born out of it, once the expression is found which formulates the thing sought, expected or divined even better than the hitherto accepted symbol, then the symbol is dead, i.e it possesses only an historical significance"

 

אז כמובן שיש עוד המון היבטים שראוי להתבונן בהם כשעוסקים בהיתכנות ההדרכה, אבל לכרגע אולי אפשר להסתפק בחזון שיש בכלל בעולם אפשרות לקבל הדרכה שמצליחה להחזיק בנו כשאנחנו בשלבי ההתעברות שבתוכנו.

​